מרחב משותף

משפחה לגדול בה

משפחה היא ערש האנושות, ולכן היא גם המוקד לטיפוחה של האנושיות. ברור לכולנו כי ההשקעה בעיצוב ובניית האופי והאישיות במסגרת המשפחה, היא הדרך הטובה והבריאה ביותר לנפש האדם, וכל צורה אחרת, היא בגדר 'בדיעבד' מוחלט. בעולם מתוקן לא יעלה על הדעת למסור ילד לגידול במוסד כמו בית יתומים, או אפילו 'בית ילדים'. לא בכדי מסרה התורה להורים כ'משרת אימון' את תפקיד חינוך הילדים בתחילת דרכם, מתוך הנחה כי עיצוב הדרך בשנים אלו ישפיע עליהם לאורך ימים ושנים, וכמאמר החכם מכל אדם (משלי כב ו) "חנוך לנער על פי (-במשמעות: תחילת) דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".

הרכיבים האנושיים של אנשים בעלי חדות ועומק עשויים להיות בני משפחה מעולים. מטבעם הינם מעודנים, רגישים לזולת ואכפתיים יותר מיתר האוכלוסיה. ואם יידעו לנצל זאת לטובה, תהיה מכך תועלת גדולה לכל בני המשפחה.

לאנשים בעלי חדות ועומק יש בסיס מעולה לתקשורת עמוקה ומבוססת. במשפחה בנויה ויציבה רכיבים אלו הינם כמו כנפיים לנסוק בהן לגבהים. כגון: ערכיות, עומק רגשי, מודעות והכלה, מצפוניות, אינטואיציה, טקט אנושי ועוד.

יתרונות אלו – כמו רוב היתרונות של בעלי התכונה – באים לידי ביטוי דווקא כאשר רכיבי האישיות והיכולות הגלומים בהם 'ארוזים היטב'. ובנוסף, כאשר הם זוכים למרחב מתאים ומכיל, וכן ליחס מכבד – התורם רבות לשקט ולרוגע הנפשי של בעליה.

מיקוד קרני אור

מקובל לומר כי אדם זקוק 'תשומת לב' כדי לגדול ולהתפתח. יתכן כי ההגדרה המדויקת יותר היא כי הסיפוק העצמי הוא אחד המנועים החזקים והנצרכים ביותר לכל אדם – באשר הוא. תשומת הלב משמשת כמיקוד של קרני אור אל הנקודות בהם האדם מתייחד ומצטיין – ובכך מסייעים לו להגיע בנקל להרגשת סיפוק והגשמה עצמית. קרני אור אלו נחוצים במידה רבה יותר בגיל צעיר, כאשר האדם אינו בשל די הצורך כדי להכיר במעלת עצמו ובכוחותיו המיוחדים. ובנוסף, אם הוא ינבט ויצמח, יגדל ויתפתח מתוך מודעות והכרה בתכונותיו ומעלותיו, הבסיס שלו יהיה יציב, וכך יוכל להמשיך ולהתקדם במשך החיים בצורה בריאה ותקינה. ניתן להבין זאת ממשמעות הקביעה הנצחית של התורה הקדושה: "חנוך לנער על פי דרכו (=המיוחדת והאישית שלו) – גם כי יזקין לא יסור ממנה".

ישנה תופעה מוכרת: על אף שבאופן טבעי במבנה משפחתי תקין ההורים מעניקים לכל ילד תשומת לב במידה אחידה כנדרש, בכל זאת מצוי שילד אחד – לפחות – מרגיש ש'לא רואים אותו'. ניתן 'לפצח' את החידה בדרכים שונות. נציג כאן זוית אחת רלוונטית במיוחד כאשר המדובר בילד בעל חדות ועומק. בניתוח נכון של הבעיה טמון כבר חצי פתרון…

נקדים משל: אדם רכש דירה, בנושא זה – כמו בכל נושא – קיימים היבטים רבים: מיקום, שכנים, שווי כלכלי, עיצוב, ריהוט ועוד. במקרה זה, בעל הדירה השקיע במיוחד בעיצוב של הבית. הוא מעוניין לשתף חבר בחוויה ומזמין אותו לראות את הדירה. האורח מתלהב בעיקר מהשכנים, מהנוף, מהמיקום ומהמחיר, העיצוב דווקא אינו מדבר אליו כלל. בעל הבית מנסה להפנות את תשומת ליבו לפרטים שונים ומושקעים בדירה מבחינת העיצוב. ואילו האורח ממקד את מבטו שוב ושוב לכיוון יתרונות אחרים. "את המטבח עיצבנו כאן קרוב לדלת…" פותח המארח. "נו נו… מה שחשוב הוא מה שמבשלים בו", עונה האורח. המארח: "השקענו בסלון רחב". האורח: "הו, איזה נוף נפלא נשקף ממנו!". המארח מנסה את מזלו שוב: "השארנו מקום לפינת כתיבה בכל אחד מחדרי המגורים". "מי הנגר שביצע את העבודה?…", מברר האורח. הנה דוגמא של 'שיח חרשים', לכאורה, האורח מתעניין, נותן 'תשומת לב' רבה בדירתו החדשה של בעל הבית. אך כל אחד מאיתנו מבין שהמארח חווה תסכול רב במהלך הביקור. הנושא העיקרי שחשוב לו ועומד לנגד עיניו, נסתר לחלוטין מעיני אורחו. כל נסיונותיו להתמקד בהיבט העיקרי מבחינתו, עולים בתוהו. בסיום הפגישה חש בעל הבית שהאורח לא ראה את הדירה כלל! הוא אמנם ראה, הוא ראה דירה, אך לא את 'הדירה שלו'…

וכעת לנמשל – האישיות של האדם. בדרך כלל התפיסה של בני האדם את עצמם היא כמכלול של כל ההיבטים. אולם כאשר אחד הרכיבים שבו דומיננטי במיוחד, נוצר מצב בו האדם חווה את עצמו בעיקר באמצעות אותו רכיב שמבחינתו הוא המרכזי, שימת הלב להצלחותיו מתמקדים דווקא בתחום זה, והוא זה שממלא אותו בסיפוק. כשלון ברכיב המסויים שהוא מחשיב כמרכז האישיות שלו – ייבחן על ידו בחומרה רבה. הרכיבים כוללים גוונים רבים, הפן השכלי, הערכי, הרגשי, הביצועי, החיצוני, ועוד. רק תשומת לב והתייחסות אל החלק שהוא מזהה את עצמו באמצעותו – תיגע בנפשו ותאיר אותו. תשומת לב לרכיבים האחרים שבו עלולה ליצור אצלו קושי, הוא עלול להרגיש ש'לא רואים אותו'. אמנם רואים, רואים אצלו רכיבים שונים, אך את מה לא רואים? את הרכיב שהוא מזהה כ'עצמו'!

לדוגמא: הילד מעריך את עצמו על יצירה יפה שביצע, אך אימו מציינת לשבח את העובדה – השולית מבחינתו – שידיו נשארו נקיות. הנער התאמץ מאוד להימנע ממריבות עם אחיו, אולם משבחים אותו על ציונים גבוהים במבחנים. נערה מתאמצת במיוחד לכבד הורים, ומנגד משבחים את טעמה הטוב. מתבגרת שעסקה בנושא בעל מסר עוצמתי, ועמלה לחבר שיר מרגש מאוד, והפידבק שקיבלה מהסובבים הוא על כתב ידה הנאה… בכך נבין את פתרון החידה שפתחנו בה, ההורים אכן מעניקים לכל הילדים תשומת לב במידה שוה – אך חלק מהילדים לא קיבלו את תשומת הלב אל נקודת ה'אני' שלהם.

ומכאן, לפתרון: אנו למדים כי יש לתת את הדעת גם כשהסביבה מצידה משגרת קרני אור של תשומת לב, האם הן מגיעות אל יעדן? האם הן מאירות? האם הן מעוררות? האם הן מעודדות? אמנם נדרשים תנאים רבים במצטבר כדי להגיע לתוצאות חיוביות, אך נתמקד כעת בהיבט זה: כוונו את קרן האור אל החלק שהזולת מזהה בו את עצמו! כאשר המדובר בילד שאנו אמונים על חינוכו וקידומו נוכל לכוין אותו במשך השנים לסולם ערכים נכון. כיהודים נוכל להצעיד אותו בסולם הערכים החשובים באמת. לצורך כך נדרש שבשלבים המוקדמים של ה'הנעה', יצירת המנוע, הכח והאור, חשוב לאחוז ברובד אותו הילד מזהה בשלב זה כה'אני' העיקרי שלו – ומשם להאיר לו ולקדם אותו בשלבים. בליווי נכון ובהכוונה נאותה ניתן להציב איתנה את הסולם ארצה – כאשר ראשו מכוון אל על השמימה.

באופן כללי ההצעה הממולצת ביותר היא דאגה בסיסית לכל הרבדים, בכל הגילאים, תוך שימת לב כי במשך שנות ההתבגרות מתפתחים רבדים נוספים, ויש להתחקות אחר הרכיב הדומיננטי אצל החניך בכל תקופה או בכל רגע.

אפשר להבהיר את הרעיון לפי הדגם הקלאסי הבא: בדרך כלל תינוק קטן יחווה תשומת לב באמצעות דאגה לצרכיו הגופניים, אצל ילד מתווספים גם צרכיו הרגשיים, נער – גם צרכים שכליים, בשלב מסוים מתפתח ומתעצם גם הרובד העמוק יותר שבו מפעם ערך ה'משמעות', (לרובד המיוחד לערך זה הקדשנו מקום בפני עצמו בסעיף 'האתר הפנימי בתוכינו שמחפש משמעות', ועוד).

גישה מעשית:

מכיון שברור לכולנו כי חיק המשפחה הוא המקום הטבעי הנח והמתאים ביותר להענקת ליבנו לזולת, וכולנו רוצים לנצל את הפוטנציאל החיובי העצום הגלום בכך. הבה נשקיעה רגע של מחשבה! נחבוש לרגע את ה'משקפים' שלו, וננסה לראות כיצד הוא מזהה את עצמו? את איזה רובד ממנו הוא מדגיש? לאיזה פן באישיותו הוא מצפה שנתייחס? האם הרעב שהוא מביע הוא אכן למזון – שובע גשמי, או שמא דווקא לממתק – נוחם רגשי? האם העייפות אותה הוא משדר היא פיזית? או אולי משועמם (מבחינת 'משמעות')? מדוע הוא מדגיש שהוא עייף, ואינו ניגש לישון? אם הוא מתרגש – נרגיש אותו, נרגיש איתו, נתרגש איתו. אם הוא מתלהב מרעיון חכם, נשקיע רגע של חשיבה ומחשבה ללבן יחד איתו להתענג איתו על הרעיון. נתבונן ונתמקד בעומק ובתבונה ונשכיל להבין את הרכיב שהוא מציג. אם זיהינו התגברות פנימית – נעריך אותה. אם הוא מצביע על רמת הביצוע הטכני, נתבונן ביצירה ובדייקנות הביצוע שלו, וכך הלאה. בס"ד נזכה לחוויה כפולה, מעצם החוויה שלנו בנתינת ליבנו אל היקרים לנו, ולזכות לראות את האור הקורן מבן משפחתנו שחווה כי ליבנו עליו!

נקל לתאר כי כאשר המדובר בילד בעל התכונה – אשר מטבעו מודע היטב לדקויות ולעומק של עצמו – גם אם הוא אינו יודע להגדיר זאת, ואולי דווקא משום כך, חשובה לאין ערוך ההתייחסות הממוקדת של ההורים לחלקים היחודיים שלו, ולמקד את קרני האור אל הרובד שהוא מזהה את עצמו איתו. כך בעז"ה תיבנה האישיות שלו בצורה בריאה ומוצקת, כך הוא יוכל להכיל את עצמו עם כל ה'מטען' שיהיה עליו לשאת לאורך ימים ושנות חיים, לתועלת לו ולעולם כולו.