מרחב מגודר

התאמה בין הגודל לגבולות המקיפים למניעת חיכוכים

אנשים בעלי חדות ועומק מטבעם גדולים יותר. היכולות שלהם גבוהות יותר, ותפקידם בהיקף רחב או עמוק. כמובן שבמקביל יש להם גם הצורך במרחב הכלה רחב יותר. איפשור משוחרר ואופק פתוח.

אך דא עקא. האוכלוסייה בכללותה וגם אנחנו, מתחילים את ראשית חיינו בתוך מסגרות. המסגרת המשפחתית, אחר כך מסגרת הלימודים. יש ילדים שהמסגרת החיצונית – מעון – פוגשת אותם כבר מגיל חודשים ספורים!

האוכלוסייה הכללית, (שמונים וחמישה האחוזים) בנויים להיכנס לתוך מסגרת, ואין הם חשים שהיא סוגרת עליהם. אדרבא. הם חשים בטוחים במסגרת, מוגנים וברורים.

לעומתם, אנשי בעלי חדות ועומק מפגינים לעיתים כבר בשלב ההוא, את תפקידם המשוחרר. הם מפגינים ייחודיות, התנהגות נונקונפורמיסטית והתנגדות עזה לקבלת המרות והמסגרת. גם כאשר יאלצו להיכנע, הם יפגינו התנהגות שנראית לפעמית כמו כפיפות מדוכאה, נעדרת אנרגיה וכבויה. יחייכו פחות כי הזרימה שלהם מכורח הישרדותי ולא מחוויה חיונית.

בשנים המאוחרות יותר, בגיל העשרה, השוני כבר בולט מאוד.

אנשים בעלי חדות ועומק לא נועדו לכפיפות מלאה למסגרת חיצונית, לכן הם לא מתאימים לה, מנגד, המערכת הממסדית באופן כללי (יש ברוך השם יוצאים מן הכלל) כן מצפה לכפיפות מלאה וגורפת מכלל התלמידים. (ממעון ועד תיכון…).

בנקודה זו נוכל לזהות אסטרטגיות מגוונות של בעלי חדות ועמק, כיצד הם מתנהלים בתוך הקונפליקט הזה. צורך חיוני עד קריטי במרחב מאפשר, וחוסר איפשור מצד המסגרות:

יש שמכבים את עצמם, וזורמים באפטיה בתוך הציפיות הנדרשות. בהמשך החיים אם הם ירצו לזרום, לשגשג או להתפתח, יהיה עליהם לעבור תהליך של היפתחות מבוקרת. בדרך כלל בתמיכת פסיכותרפיסט מקצועי.

יש המתקוממים ויוצרים מרד גלוי, מנסים לשנות את כללי המשחק ולהתאים את המסגרת לצרכים שלהם. הם תמיד ימצאו את עצמם במערכת חיכוכים עם הנהלת המוסד, הצוות והמורים. במקרים קיצוניים תיפרד החבילה, והנער- יורחק מן המסגרת או ירחיק את עצמו ממנה.

יש מורדים שמסווים את המרד שלהם, ובתוך תוכם עומדים ומצפים מתי עול המסגרת תסור, והם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם. בשעה שאכן הם יוצאים, הם מסתערים על מרחבי החופש בהיסטריה. הם יגיעו למרחקים גבוהים יותר כמו חץ, ככל שעוצמת המתיחה היתה גבוהה יותר. (המתח אינו בהכרח תוצאה של פעולה אקטיבית של המסגרת, המתח עולה בהתאם לפער בין הצורך שלו במרחב, לבין הסכמת המסגרת לאפשר מרחב).

יש המשדרים עסקים כרגיל, ובמקביל הם חיים את החיים של עצמם בהתאם לצרכים שלהם, לפעמים הם מגיעים להשגות חינוכיות חיוביות דווקא בהצנע. רבים מהם טובים יותר ממה שהם משדרים. (כואב לחשוב שהיו כאלה ששאפו לטוב, ואפילו במסתרים התקדמו והתעלו, וכתוצאה מכך שהמסגרות שידרו יחס ספקני וחשדני- הם נשברו).

יש אחרים, המסתבכים תדיר ומפנים כלפי עצמם שאלות של "איך זה יכול להיות" ואיך אחרים מסתדרים, ולמה אני לא, ולמה דורשים מה שאי אפשר, הם מעורבבים בהאשמה עצמית וחיצונית, ומנסים למצוא רעיון או איזו אמת שבוודאי קיימת אי שם מאחורי הדברים. במוקדם או במאוחר הם יחושו את חוסר החמצן, והאשליה הזו איכשהו תתנפץ. התקווה היא שאדם מכיל וחכם יכיל את המשבר, שאם לא כך, פעמים רבות הוא יסתיים בנפילה אל אחד הבורות הנח ביותר לנפילה. גופנית, נפשית או רוחנית.

 

מאז שהצעתי את המענה הערכני, המותאם במיוחד לנערות ולנשים בעלות חדות ועומק, פנו עשרות נערות, שנקרעות בין הצורך הפנימי שלהן במרחב לבין מוגבלות המסגרת החיצונית להעניק להן אותו. כל אחת מגיעה בשלב כלשהו לנקודה שבה היא רוצה להפסיק את הסבל ולמצוא מענה מספק.

הפתרון הוא אחד, לכולן. גם אם היישום שלו בפועל משתנה לפי הנתונים. לא משנה באיזו אסטרטגיה הישרדותית היא בחרה, המענה תמיד יהיה ליצור את המרחב המשוחרר בתוך עצמה. אדם, מהותו הראשונית ביותר היא שהוא "בעל בחירה". כל אחד קיבל את החופש לבחור. ואין אדם שיכול ליטול את המרחב הזה מאיתנו. עלינו לזהות את המקום החופשי הזה שבתוכנו, (וזה לא קל לזהות אותו! העולם מלא בשקרים שמסתירים אותו!) לפנות אותו, לחיות בתוכו, ולנשום ממנו חמצן חיים. הציפיה שהסביבה תעשה זאת בעבורנו היא מופרכת. רבים מהסובבים אפילו לא מבינים מה הכוונה.

לא פלא שהתגובות שאני מקבלת הן נרגשות כמו למצילת נפשות. השם יזכני הלאה.

אני נוהגת להסביר את הרעיון על ידי משל. בתוך ויטרינה של משפחה נחמדת מוצבות בנחת אחר כבוד שכיות חמדה עשויות כסף טהור. כולן יושבות דוממות ומפארות את הסלון. לרגל חתונת הכסף, קיבלו ההורים מבני המשפחה, חנוכית כסף גדולת מימדים. המתנה המרשימה שימחה את ההורים עד מאוד, אולם שמחתם לא נמשכה לזמן רב! לצערם הם גילו שהמתנה לא נכנסת לגודל של הוויטרינה שלהם,

מה נצפה שהם יחשבו, יגידו, יעשו? הנה כמה אפשרויות:

חבל שלא קנו לנו מתנה קטנה יותר, היו יכולים למדוד את הוויטרינה קודם… נחליף!

אולי נקצץ משני הצדדים? אולי נכופף מעט את הקנים? אולי נעקם את הדפנות של הוויטרינה? איזה מכל התשובות כאן הייתם בוחרים?

ואולי יש לכם רעיון אחר?

אני אומר כאן מה דעתי. לדעתי אם המתנה כל כך מיוחדת, כדאי להשקיע בה גם ויטרינה מותאמת!

מה אתם אומרים?

אנשים בעלי חדות ועומק הם מתנה כל כך גדולה וכל כך מיוחדת, שנראה שהיה ראוי לייצר בעבורם – ויטרינה נפרדת!

ויש. יש מסגרות שניבנו במיוחד עבור אנשים בעלי יכולות גבוהות. מן הסתם, לפי דברינו יש לכך מעלות רבות, אולם חשוב לי לציין גם את ההסתייגויות, כי פעמים עצם ההצטופפות במרחב ה'לא מתאים' לכאורה, נחוצה דווקא לצורך ההתפתחות…

ואולי, אמשיך עם המשל:

כתוצאה מהצפיפות במרחבים הצרים של הוויטרינה, לא ניתן יהיה להתעלם מהמנורה. הצפיפות תיצור מצב כזה שכולם כבר יחכו בקוצר רוח ל…חנוכה, שאז תהיה כבר הרווחה!

ובנמשל? המצב הזה בו נדחקים אנשים גדולים בתוך מסגרת קטנה, יוצר התנגדות שפעמים רבות בכוחה לצבור עם הזמן עוצמה כזו, שמכוח ההתנגדות היא תנוע למרחקים.

ובעצם, האנרגיה הזו, ש"דגרה" בשלב ההתנגדות, היא אנרגיה שבעלי חדות ועומק נדרשים לה, למען שליחותם הגדולה.

בברכה שתהא הדרך- צלחה!

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה להגיע למחוז חפצנו- לחיים… לשמחה… ולשלום!