מרחב העצמה

הדרכה להכלה עצמית

במאמר שבסעיף 'בניית ערך עצמי בעצמי', הקדשתי מקום להנחת היסודות שעליהן מושתתת גם ההדרכה הנוכחית- הדרכה להכלה עצמית.

ראינו שככל שהקומה עמוקה יותר, כך היא נמדדת בהיקף רחב יותר. (יחידות, עשרות וכו'). אם כך פשוט שהעשרות מכילות את היחידות וכו'.

כאן נלמד את הנושא מזווית מעט שונה. נוכל להשתמש גם בהדמיות אחרות שיעמידו את הנושא בס"ד על מתכונתו.

בעלי חדות ועומק מטבעם "גדולים" יותר. אני משווה אותם לכלי תחבורה גדול, משאית- ולא אופנוע, אניה- ולא סירה. כלים גדולים אשר עליהם לנוע, נדרשים למנועים עוצמתיים יותר. גשר שמיועד להולכי רגל לא יקרוס אם יעלה עליו אופנוע, אולם כדי שיתאפשר להניע משאית על אותו גשר, יהיה נדרש אישור מיוחד המעיד על תשתית מתאימה. גם אניה לא תצוף באיזור החוף, היא זקוקה לנמל – למרחב שהוא מספיק עמוק ומכיל די מים, כדי להשוות ולאזן לחצים ולאפשר לה תנועה חופשית. אוניה ללא מים- היא תקועה! אינה יכולה לזוז! גם אם בסביבותיה נעות סירות בחופשיות רבה.

כל עוד ה"אניה" אינה מודעת להבדלים היסודיים בינה לבין הסירות, היא עלולה לחוות נחיתות ממצב התקיעות שהיא שרויה בו, אולם, ברגע שהיא תבין את ההבדל בינה לבין הסירות, היא תבין שמדובר כאן בפוטנציאל גבוה לאין ערוך. אולי כרגע מתבטא השוני בעיקר ב"תקיעות" (שיש לטפל בה!!!), אולם שטחי יהיה לומר שההבדל בין סירה לאניה היא העובדה שהיא זורמת והיא תקועה. התקיעות במקרה זה היא פשוט חוסר תנאים, חוסר במרחב מתאים.

דוגמא נוספת, שגם היא מצידה תבהיר שהרבה מהקושי של בעלי חדות ועומק אינו ראשוני, דהיינו אין בתכונה זו חיסרון, אלא אדרבא מעלה, והיחס השולל פעמים רבות נובע מחוסר במרחב מתאים ומספיק. לדוגמא, צנצנת דבש המוצבת במזווה, היא בהחלט יתרון, אולם אם המקום יהיה צר מהכיל, הצנצנת במהרה תתכווץ, תיסדק, או תיהפך על צידה. מאוחר יותר ייזל הדבש, יכתים את המדף ואת המוצב עליו, המקום ייעשה דביק, גם בעלי חיים ישושו במהרה על המציאה, והכל אינו תוצאה של דבר שלילי, אלא של דבר חיובי, שלא היה לו מקום ומרחב די הצורך.

דוגמא נוספת, ודווקא כזו שלכל הדעות נתפסת כחיובית: ויטרינה מפוארת שבעליה רכשו מתנה בסדר גודל רב, אשר אין מקום לשכן את הכלי הגדול במימדים הנוכחיים. שמא כדאי לחתוך חלק מהכלי על מנת שייכנס? הרי ברור שהפתרון החכם יהיה להגדיל את המרחב שאמור להכיל.

בדיוק באותו אופן, ההמלצה שלי הן לבעלי התכונה והן לשכניהם: הפתרון מתחיל ברגע שאנו מכינים מרחב מתאים לגודל של בעלי חדות ועומק.

ובכן, כפי שיש מדף לדבש, נמל לאניה, ומרחב לכלי הכסף, בדיוק כך קיים מרחב לאנשים בעלי חדות ועומק. ולא במרחק, אלא בתוכם ממש! אולי אורך מעט זמן למצוא אותו. עלינו להמס אט אט את ההגבלות. את כולנו חונקות דעות קדומות, משפטי לחץ וכיווץ. משפטים שנוצרו במהלך נסיונות החברה הסובבת, לדחוק את בעלי התכונה למסגרת החברתית ה"נורמלית". כולם כאן סירות, אז קדימה, נועו, כולם אופנועים- עלו על הגשר! כל הכלים עד היום מצאו כאן את מקומם, מה הבעיה איתכם??!

למרבה ההפתעה אני לא חושבת שהתשובה העמוקה מחכה לנו בעולם. אני חושבת שמחובתנו ומזכותנו למצוא את המרחב המכיל – בתוכנו אנו. המירב שאוכל לצפות מהאחרים הוא להשתדל לא לצמצם, ומבחינתם גם זה הרבה מאוד! כי אין להם בעצם את ההיקף הנדרש אפילו כדי להבין את הצורך, שלא לדבר על לחוש או למלא אותו. אולם לצפות מאחרים להכיל עד הסוף? אחרים אולי יוכלו כל אחד לעזור לנו להכיל חלק זה או אחר, אולם את כל כולנו, מכיל רק בוראנו. והוא נתן לנו בתוך אישיותנו מסד שנוכל לחוש בתוכו אסופים, מוכלים ורגועים.

חיפשתי שנים ארוכות את המרחב התשתיתי הזה, ומה שמצאתי והרגיע אותי הוא המרחב הערכני, הממוקם בקרקעית העולם הרגשי. בבסיס הנפש. כפי שמרחבי האוקיינוס מכילים את גלי הים הגואים, כך 'הרובד הערכני' (מטבע לשון חדש שטבעתי, הוא מסייע לי להצביע על המקום המבוקש מבלי להתמודד עם דעות קדומות) מכיל את העולם הנפשי והגופני שמרכיבים את ה'אני' שלנו. (פרטים נוספים והסבר אודותיו ניתן למצוא בסעיף 'האתר הפנימי בתוכנו שמחפש משמעות'. וכן בקטעים הראשונים של סעיף 'בניית ערך עצמי בעצמי').

כאשר אנו מוצאים תשובות טובות שמסבירות לנו את המטרה והמשמעות של החיים, אנו חשים כנישאים אל על וזורמים היטב למען המטרה. אין זה פותר אותנו מלהצטייד במפות רחבות בהרבה, בציוד רב ובמטרה מדויקת ומחודדת, אך כל זה כבר נושא בפני עצמו. כפי שאמרתי קודם, ברגע שיש מרחב- הבעיה מתחילה להיפתר, יש מקום שאפשר כבר לטפל בה… גם אחרי שהאניה מסוגלת לנוע, יש צורך בתנאים נוספים לקראת המסע, אך אלו כאמור נושאים נוספים.

המצב של התקיעה כה מעיק, עד שהוא מעלה את השאלות הקיומיות בעוצמה שכמעט לא ניתן לשאת. וברור ששאלות קיומיות יעלו מול אניה, מוצלחת ככל שתהיה, שאינה זזה ממקומה כמלוא נימה. תחשבו על מונית- שתקועה! מה המשמעות שלה??

מהנסיון שלי ראיתי ששאלות הרות גורל על משמעות החיים אינן מעידות דווקא על קושי עובדתי בלתי נסבל, אלא על חוסר איזון בין משמעות החיים לבין המאמץ הנדרש עבורם. אם כך הדרך להגיע לאיזון יכולה להיות מכל אחד מהכיוונים או משני הכיוונים יחד. מחד להעצים את משמעות החיים- ובעלי חדות ועומק מטבעם מחפשים משמעות ערכית. ומאידך הקלת החיים- פתרון נקודתי לכל בעיה שניתן למצוא לה פתרון.

אחת המועקות הגדולות שפגשתי, וגם יחסית קלה מאוד לפתרון, היא תחושה של חוסר משמעות עצמית. בעצם ידוע ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", את החלק הראשון- "הכל בידי שמים" נוכל לומר במילים אחרות: כל מה שהאדם עושה ופועל אינו מכוחו או מעוצם ידו אלא הכל משמים, אנשים ערכיים מבינים עד עומק נפשם שדברים שלא הם פעלו, אינם סיבת הוויתם, ולא ימלאו אותם בסיפוק ובתחושת ערך. הם אינם מהווים משמעות שלמענה הם חיים. וההמשך- "חוץ מיראת שמים" מביא רבים להבנה, שהחלק שיקנה להם תחושת משמעות הוא "יראת שמים". וזה נכון, אלא שמרוב שמצב הפתיחה כ"חרדים" הוא כבר התנהגות יומיומית שמתוארת כמעשי "יראת שמים", לא רבים מבינים שאין היא בהכרח הוכחה להתקיימות מצב פנימי אמיתי ויצרני של יראת שמים. במאמר שבסעיף 'כלים לבחירה- חופשית לחלוטין', תיארתי תהליך שלבי של בחירה. הבנה זו שופכת אור על התהליך הנכון של בניית יראת שמים קומה על קומה.

לדעתי החלק הכי לא ידוע בתהליך הזה, והכי משמעותי לחווית ערך עצמי, הוא החלק של "בחירה חופשית". בחירה היא המאפיין המייחד את האדם ומעניקה לו משמעות אנושית. לא ניתן להתעלם מכך שחייו של האדם דורשים מאמץ רב לאין ערוך מאשר כלל בעלי החיים, ומנגד -המשמעות שעשויה לאזן את הקושי הזה- היא מאפיין שמייחד את האדם ומעניק לו חווית משמעות ממשית ברמה אנושית. אדם שחווה את חייו כאדם מההיבט של הקושי- ומנגד אין לו את האנרגיה של המשמעות, יבוא בקלי קלות למקום של שאלה "למה … אנוכי"? למען מה אני מתאמץ כאדם, אם התועלת שבמעשי אינה מתחרה עם חי, צומח ודומם? (ובכוונה לא הגעתי כאן לשלב הבא, כי הוא ראוי להתייחסות נפרדת במקומו). כאשר הוא לומד לחוות בחירה חופשית אמיתית, וקל וחומר אם היא מושרית מיראת שמים, או אז הוא חווה אנרגיה עוצמתית כל כך, שמאזנת את כל הקשיים שעליו להתמודד עימם כאדם אנושי.