מרחב העצמה

בניית ערך העצמי בעצמי

תחושת ערך עצמי

אחד הנושאים המרכזיים הנידונים בתחום הרגש הוא 'תחושת ערך עצמי', ולא בכדי. תחושת ערך עצמי מעניקה לאדם כוחות נפש עוצמתיים, אשר בהמצאו הוא יכול לפעול גדולות ונצורות, ובהעדרו הוא אפוף תחושת חוסר אונים.

אין ספק שחווית הערך נבנית איפשהו במערך בניית הרגש. אין בדברים שאביא כאן בכדי להוות תחליף מלא ושלם לחסר או פגיעה ברובד הרגשי. מאידך, לא ניתן להתעלם מן הקשר הברור שבין "ערכים" ו"תחושת ערך עצמי".

בשורות הבאות אציג את הרעיון התיאורטי שבעיני הוא מסביר את הקשר בין "עולם הערכים" שבאדם לבין המושג "תחושת ערך עצמי", ובהמשך, על בסיס רעיון זה, נוכל לשרטט הדרכה לבניית ערך עצמי באופן עצמאי.

כאן אסביר את הקשר בין ההקדמה הזו לתהליך של בניית ערך עצמי באופן עצמאי, ובהמשך אוסיף עוד מעט חיזוק וביסוס לרעיון שהוזכר כאן בהקדמה.

 

ההיבט הערכני

כלל אוכלוסיית העולם הנורמטיבית חשה ברמה מודעת את הצרכים הקיומיים הבסיסיים. אנשים עמוקים ודקים יותר, חווים גם את הצרכים הרגשיים שלהם, (במודעות או שלא במודעות). אנשים החווים את עולם הרגש שלהם, הם עמוקים יותר מאלה שחווים רק את העולם הפיזי. ויותר לעומק משתי קבוצות אלו, קיימת קבוצה קטנה יותר של אנשים בעלי 'עומקה אישיותית' גבוהה עוד יותר. אנשים אלו חווים בתוך אישיותם מסר אנושי דק יותר ועמוק יותר. הם חווים ושומעים קול פנימי המבקש להצדיק את הקיום גם מן ההיבט הערכני, (פירוט על ה'רכיב הערכי' ניתן למצוא באתר זה, בסעיף 'האתר הפנימי בתוכנו שמחפש משמעות'). זהו הקול המציב שאלות של "מדוע", "למה" ו"לאן". אדם המטה אוזן לקריאה זו, מודע לרובד הערכני. ואם הוא גם נכנע לקול זה, ממלא אחר הוראותיו ומשעבד את גופו ונפשו להגשמת אותו ערך מופשט, הוא חש באותו זמן ש"יש לו ערך" -במילים אחרות: יש משהו גבוה ממנו, שמצדיק ומאשר את קיומו! קיימת בתוכו, והוא מודע לכך, ישות על נפרדת. הוא שומע איזשהו קול סמכותי ועוצמתי בתוך אישיותו אשר כאילו מהנהן למולו, טופח על שכמו, מחייך אליו, מאשר אותו ואומר לו: יש לך משהו יקר בפנים! יש לך עוד משהו יקר יותר מהמוחש והמורגש! יש לך ערך! יש לך עוצמה פנימית!

ההרגשה הזו מעניקה לאדם עוצמה פנימית, וממנה הוא יכול לשאוב כח לפעילות רבה ונרחבת. זהו הכח הערכני. (או ה'רוחני', אך במשמעות של "רוח", לא במשמעות של "נשמה").

ומכאן, ועד להדרכה ל'בניית תחושת ערך עצמי בעצמי'- הדרך קצרה. (ואציין לתוספת בהירות, שאנו מתייחסים אל הנושא הזה כעבודת השם ברמה של כלי ואמצעי, בדרגה של "מתוך שלא לשמה". זו הדרך, כפי שאנו דואגים לכוחו של גופנו למען עבודת השם, כך עלינו לדאוג גם לנפשנו ורוחנו כאמצעים לזרימה טובה למען ההצלחה והעליה בעבודה השם) .

 

תחושת אושר- חווית ה'אישור' מהרובד הערכני

אם אדם רוצה להצליח לגייס למען המטרה הגבוהה- עבודת השם- את כוחות הרוח שלו, עליו לזהות מיהו "בעל הסמכות" הפנימי שלו, מהי הדמות שלו. אותו ערך פנימי שמכוון אותו, מאותת לו ומסמן לו, מה יגשים את הערך העצמי שלו. אצל אחד זו חוויה של ריווחיות, כאשר הוא עושה "עסקה טובה" הוא חש בעל ערך, ויש לו "מצב רוח טוב", הוא חיוני, מלא מרץ ושופע. אחר, חש שהערך העצמי שלו מכוון לכיוון אתגרים. כאשר הוא מגשים אתגר, הוא חש עצמו "בעל ערך". מי שחש בתוך תוכו שהוא נועד להגשים את ערך ההגיון, יחוש נחת, סיפוק וזרימה כאשר הוא יגיע אל חקר נקודה עמוקה, או יבין אל נכון מבנה מסועף. וכך הלאה, (הרחבה נוספת ניתן למצוא בסעיף 'שיטת אפתחה').

לאור זאת, המסקנה פשוטה. כאשר אנו רוצים לחוות את מצב הרוח החיובי שנובע מהגשמת ערך הבוער בתוכנו, כל שעלינו לעשות הוא, להטות אוזן לקול הרכיב הערכי שבאישיותנו, לזהות אותו, ולהכיר אותו בשמו. (ניתן להיעזר ברשימת המפתחות (מופיע בסעיף 'זיהוי מובילים ערכיים'), כמו כן ניתן לייצר מפתח אישי בייצור מיוחד… ואז, כאשר אנחנו מזהים את שמו ורצונו, ו- לא מתעצלים- מגשימים מתוך בחירה את הערך הפנימי שלנו, מתחייבים לכך, משקיעים בכך… באותה שעה אנו חווים בס"ד סיפוק וכח רב!

 

שיחרור תפיסות 'תוקעות'

ואם לכאורה זה כה פשוט, מדוע כה רבים האנשים שאינם חווים את הערך העצמי שלהם?

מתוך הנסיון של ייעוץ ערכני ראיתי שבמרבית הפעמים שהייתה הרגשה ברורה של חוסר ערך עצמי, היתה קיימת תפיסה שוללת על הערך העצמי של האדם. מצב זה מביא לכך שגם כאשר הוא כבר נענה בפועל למילוי הצורך, עדיין אין הוא "שלם עם עצמו" והוא היה נתקף ברגשות אשמה קשים או בהלקאה ערכית, שמנעה ממנו לנשום לעומק את חווית הגשמת הערך.

המתמודדים עם קושי זה הם בעיקר אנשים שהערך העצמי שהכי מחובר להם לרגש (-המפתח שלהם) הוא ערך שבהיררכיה החברתית הוא ממוקם במקום נמוך. אני מצאתי את זה אצל אנשים שהערך המוביל שלהם היה נוחות פיזית (-נתפס בטעות כתאוה), משמעות עצמית (-נתפס בטעות כגאוה), ומעמד חברתי (-נתפס בטעות כחיצוני וחסר משמעות).

ברגע שהטעות תוקנה, שוב התאפשרה זרימת 'מים מחיים ומרווים' מ'באר הערך העצמי' עד ל'חווית הערך' המזרים כח ואנרגיה חיובית ומעורר מוטיבציה.

במקרים כאלה, השלב הראשון יהיה לשחרר ולתקן את התפיסה השגויה, ואז בתהליך מתקן, להגשים על בסיס יומיומי את הערך הזה באופן יזום, לפחות לכל משך תקופת הריפוי.

מעניין לציין, שאנשים ערכיים יהיו הראשונים שיעצרו את עצמם מסיבה ערכית, מלמלא צורך פנימי שלהם. כאשר אדם ערכי מרגיש חשק לחוות חוויה מסחרית של רווח, הוא לא תמיד רואה זאת כיתרון, הוא עלול לפרש זאת כדחף 'נמוך', ואז הוא עלול למנוע מעצמו את הגשמת הרצון בכח איתנים. והנה, אם הוא יבין שקיים כאן צורך חיוני ברמת ה'רוח', הוא היה מבין שעליו להתייחס את הצורך הזה ברצינו. ברור שאין הכוונה לעודד מניפולציה. אלא עליו להמשיך ולחשוב כיצד נכון לו להגשים את הצורך הזה, באופן הנכון והכשר ביותר לתועלת עצמו והעולם. דבר אחד ברור, הוא לא היה מונע אותו לחלוטין ובעוצמה. יותר מכך, אפילו במקרה הגרוע ביותר, בו הוא גילה כי אין בנמצא דרך כשרה לביצוע רצונו (נדיר לחלוטין עד בלתי מצוי) גם אז, הוא הרוויח מהתהליך, כי הוא מתמלא באושר מכך שבא לידו נסיון, והוא עמד בו בגבורה!!! (עוד בהמשך- ערך עצמי יהודי)

מבט נכון לניצול כוחות גולמיים

חז"ל מדריכים כיצד נכון להגשים כוחות גולמיים. ההתעלמות מהם בנסיון כביכול להתעלות מעליהם, אינו שונה מנסיון להתמודד ללא צרכים גופניים כלחם ומים. נביא את הציטוט המפורסם בעניין זה, "האי מאן דנולד בשעת מזל מאדים, יהי גבר אשיד דמא [שופך דם]. אמר רב אשי: מאי שופך דם? – אי [או] אומנא המקיז דם, אי גנבא ההורג נפשות, אי טבחא [שוחט], אי מוהלא. שלא נגזר עליו אלא שישפוך דמים. והבחירה בידו אם ישתמש בכח זה למצוות, או לאיסור" [מהרש"א]. (הציטוט הובא ממסכת שבת קנ"ו. בהסברה של ספר "חברותא" ממאגר תורת אמת). ישנו מקור נוסף ניתן ללמוד בשקלא וטריא מסכת תענית, י"א. בנושא קרבן החטאת שמביא הנזיר. חז"ל לומדים מהיבטים שונים את הנושא של "ציער עצמו מן היין". וגדרים שונים מתי המצער עצמו נקרא "קדוש" ומתי נחשב "חוטא". ויש לכך מקורות רבים, שכאשר מבינים את היסוד, ובעיקר- את הטעות, ומתקנים אותה, מייד רואים שבעצם הכתובים מוכחים בכל מכל את האמת הזו.

אלו שיש להם מקורות רבים אשר לכאורה מחזקים את הטעות שלהם, על פי רוב, המקורות הם לא אלו שיצרו אצלם את התפיסה השגויה, אלא המקורות הגיעו בשלב מאוחר יותר. בשלב הילדות הרגש והדמיון משפיעים על מסקנות רבות, וכלי השכל עדיין אינם מוכנים לבירור מיטבי. מסקנות חיים רבות נקבעו על סמך ידע חלקי זה, על המסקנות הצטברו הוכחות שכליות לאישור התפיסה השגויה, ובד בבד או מאוחר יותר נוספו גם "מקורות" המחזקים את התפיסה- תפיסה שוללת ערך. הרגש הוא זה שהציב ראשון את ההצעה לשלול את הערך, לעצור את הזרימה הטבעית, כאשר הם בגרו, הם מצאו ציטוטים שתומכים את התפיסה השגויה שלהם. לכן, כאשר אנו רוצים לתקן את התפיסה השגויה, עלינו לעבוד במקביל על שלוש הרכיבים הללו- מקורות, תפיסות שכליות, וחוויות רגשיות. אני רואה יתרון גדול למטפלים בגישה ערכנית שיש להם גם ידע תורני רחב, שיכולים לעמת מקורות חזקים מול אלו שיש להם תפיסה שגויה. בשלב זה, גם אם לא יתקנו לחלוטין את התפיסה השגויה, לפחות יטילו בה ספק, ויפתחו לשינוי, שסופו גילוי האמת והעמדת הענין לאשורו בס"ד.

תוספת בנייה של ערך עצמי – יהודי

ועכשיו אוסיף כהמשך להקדמה, עוד רעיון שיכול לבנות בעצם קומה על קומה. (הוזכר קודם כהערת אגב) משלב הביניים של "בניית ערך עצמי אנושי" (שכוחו יפה רק עד מאה ועשרים) ל"ערך עצמי יהודי", שכוחו יפה לעד ולנצח נצחים.

אם נשים לב, יש היררכיה ברורה בין ארבע הכוחות שהזכרנו. כל אחד מהם מוכן לשלם מאמץ כלשהו למען זה שממוקם מעליו, גבוה ממנו. נוותר על נוחות פיזית לדוגמא, למען צורך רגשי. (לא בכל מקום נאכל ממתק…)

להמחשה, אם צרכי הגוף נמדדים ב'יחידות', הצרכים הנפשיים ימדדו ב'עשרות', הרוחני- במאות, והנשמתי- באלפי אלפים. כך שאדם מוכן לאמץ את גופו למען חוויה רגשית, ומוכן לשלם חוויה רגשית, למען מטרה ערכנית- רוחנית.

גם אודות כח הנשמה אולי היה ראוי לדבר כאן, אולם בשל עדינותו וקדושתו, אין המקום מתאים. לכן אסתפק בקיצור דברים: כח הנשמה יהיה ניכר, במקום בו אדם מוכן לשלם בשמחה את ריצוי ה"ערכים" שלו, למען קיום מצוות השם! (שמעתי בעל פה בשם הסבא מקלם שלמד יסוד זה מהפער הבולט בפירוט שנותנת התורה הקדושה בין נסיונותיו של אברהם אבינו- אור כשדים לעומת עקידת יצחק).

כדי לסכם את הנקודות הללו, אשתמש בניסוח מקורי שלי, שונה ממטבע הלשון המוכרת: כאשר אנו משקיעים מאמץ גוף למען הרצון הרגשי של הנפש ניתן להגדיר זאת "מסירות גוף למען…", כאשר אנו משקיעים קושי רגשי למען ערכים- נכון להגדיר זאת "מסירות נפש למען…". כאשר אנו משקיעים חוויה ערכנית למען מצוות השם, נכון יהיה להגדיר זאת מעבר למסירות נפש, "מסירות רוח" למען רצון השם.

לא תמיד נדרשת מאיתנו מסירות רוח, פעמים רבות נדרשת מסירות 'גוף' או 'נפש'. אלא שבמקרים אלו פעמים רבות, יש לנו כבר בעולם הזה את החוויה של העונג הרגשי או הערכני מקיום המצווה. חוויה של "התגברות", "אתגר", "אהבת השם" וכדו'. שאגב, היא הדרך הנכונה, כדברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". אולם החלק שנקרא "לשמה" שמבצבץ מדי פעם ומעיד על הדרך כולה, הלא הוא הגבורה היהודית הנדרשת לעיתים רחוקות, שאותה אני מכנה כאן "מסירות רוח". (בהערה צדדית ניתן להבין שהמושג "מסירות נשמה" הוא חסר משמעות, אלא אם כן כפי שלימדונו, שמעבר למעלת הנשמה, יש כוחות רוחניים של "חיה" ו"יחידה", שזוכים לה בעלי דרגה רוחנית גבוהה. הבנה זו מסבירה מעשי הגדולים, שלמען רצון השם שילמו בשמחה גם את ה"עולם הבא" שלהם).